בסנה הבוער, לפני שמינה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו לגואל ישראל, נאמרו לו שתי הבטחות: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא", ולאחר מכן: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". שני פסוקים אלה, כמעט צמודים, מלמדים יחד יסוד אחד ועמוק: איך נראית העמידה הנכונה לפני בורא עולם, ומה מוליד אותה שמחה שלמה שבלעדיה אי אפשר לעבוד את ה' כראוי.
הקדוש ברוך הוא קורא "מֹשֶׁה מֹשֶׁה", ומשה עונה: "הִנֵּנִי". ואז אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". אפשר לרמוז בשיחה זו יסוד גדול בעבודת ה': המדרגה הרצויה אינה "הנני" — "אני כאן, מוכן, יודע" — אלא תחושת קטנות וחוסר סגולה עצמית. הקדוש ברוך הוא מצווה: הורד את הנעל, את מה שמעמיד אותך בביטחון על הקרקע, את מה שמרחיק אותך מתחושת התלות המוחלטת — כדי שתרגיש שאין ביכולתך להתקרב לעבודת ה' מעצמך. אדם צריך להרגיש: איך אני יכול להתקרב לה'? אבל לא לומר "הנני, אני כאן, אני יודע מה זו עבודת ה'" — אלא "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" — אין לי שום דבר שמבטיח אותי, אין לי שום זכות עצמית.
כותב החתם סופר בפרשת ויחי: השמחה היא מצווה מדאורייתא, אך לא מצאנו בתורה ציווי מפורש על השמחה. מדוע? כי אילו היה כתוב חיוב מפורש לשמוח, לא הייתה זו שמחה הנובעת מהכרת הזכות שיש לאדם, אלא שמחה הנובעת מציווי חיצוני. הקדוש ברוך הוא רוצה שמחה אמיתית, פנימית — שאדם יסתכל על הזכויות שיש לו, שהוא חי, שיש לו את הזכות לשמש את הקדוש ברוך הוא, ובזה הוא שמח. זו שמחה אמיתית, ולכן היא חיוב שאינו כתוב במפורש — כי אילו נכתב, היה זה הפך מרצון ה'. וכך כותב גם רבנו בחיי בקדמת ספרו "כד הקמח": השמחה חשובה יותר מן המצווה עצמה. וכן הכוזרי כותב: אדם דואג ועצוב על מה שהקדוש ברוך הוא חנן אותו — הוא כביכול "עוזב" את הקדוש ברוך הוא, שהרי היה צריך לשמוח במה שקיבל.
נמצא: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" מבטא את הידיעה שאין לאדם, מצד עצמו, שום זכות עמידה על הקרקע — שום דבר "מגיע לו". ו"וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" מבטא את הצד השני של אותו מטבע: תשמח בכל מה שקיבלת, בגשמיות וברוחניות, על עצם הזכות לשמש את מלך מלכי המלכים.
וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'.
מלכים ב ג, טו; ירושלמי סוכה
מדקדק הירושלמי במסכת סוכה: כתוב "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן", ולא "כנגן במנגן" — מה בין "במנגן" ל"המנגן"? "במנגן" משמעו שהשמחה באה מכלי הזמר עצמו; אך "המנגן" — הכוונה לדבר הגורם את השמחה. מיהו "המנגן" האמיתי? מבארים: זה הלב המבין. לא כלי הזמר גורם את השמחה, אלא הלב שמתבונן בחסדי ה' — הוא-הוא המנגן האמיתי, הוא-הוא שגורם את השמחה.
על ידי ההתבוננות בחסדי ה', מתמלא הלב, השכל והגוף בשמחה — ואז יכולים לרקוד ולקפוץ, כביכול, מעל הקרקע. שכן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" נותן, דווקא בזכות ידיעת חוסר הזכות העצמית, את הקלילות, את השמחה הפנימית — את "כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן": הלב השומע, הלב המבין.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה". מבאר חובת הלבבות שהמילה "עבודה" פירושה להכיר את חסד ה'. עבד — מי שמקבל — הוא עניו, ועל ידי הענווה הוא מכיר את חסדי ה', וזה נקרא "עבודה". כלומר, יסוד יציאת מצרים היה הכנה להיות "כלי קיבול" לקבלת התורה: על ידי ייסורי השעבוד, זכו ישראל לזכך את עצמם מגאווה, ורק אז יכלו להשיג את יסוד ה"תעבדון" — להכיר את חסד ה'.
🕯️ עוד לא היה לנו שום טוב
מספרים על הצדיק "הדברי חיים" מצאנז, שאמר שאנשים באים אליו כל השבוע וצועקים: "רבי, עדיין לא היה לנו שום טוב בימי חיינו". וכל השבוע רצים, יורדים ממעגלה אחת ועולים למעגלה שנייה. אמר הרבי: כשאדם זוכה שיש לו איזו פעם להתפלל לפני ה' יתברך, לא חסר לו כלום. מי שמתבונן בזכות לעבוד את ה', בעצם ההזדמנות הזאת עצמה — לא חסר לו כלום. הבעיות מתחילות דווקא כשאדם מרגיש שמגיע לו.
ולכן הדברי חיים היה תמיד מלמד את חסידיו שאדם צריך לעבוד על עצמו שלא ייחשב בעיני עצמו לכלום — ואז ממילא אין חסר לו כלום. "מה שאתה כבר משהו, אתה כבר חשוב" — זה כבר לא טוב, כי אז מתחילה תחושת הזכאות. וזהו יסוד הענווה — כפי שאמר דוד המלך: "וְלֹא אֲנַחְנוּ". ככל שאדם מרגיש שהוא כלום, כך הוא שייך יותר לה', ויכול להכיר את חסדו. וכן לימד הדברי חיים לשמוח על עצם היותם עם ישראל, יהודים ולא גויים — שמחה כזאת שממלאת את הלב ומרוצה בחיים.
וכך היה סדר העבודה שקיבלו ישראל במצרים: ראשית ההכנעה — הענווה, הכרת חוסר הזכות העצמית. אחר כך, מתוך הענווה, מכירים בחסדי ה' — וזוהי "עבודת ה'" האמיתית. ומתוך הכרת החסד, מגיעים לשמחה: כל מה שהאדם מקבל, גם דברים קטנים, נעשה שמח בו, כי הוא מרגיש שזו מתנה שלא הגיעה לו מלכתחילה. וכתוב במדרש שמיני: "מתיקה" מגלה תלמוד תורה, כלומר, אפילו דברים מתוקים גשמיים — השמחה החיצונית מעוררת שמחה פנימית.
כותב רבנו בחיי: ברוב השמחה מתחזק כוח השכל שבנפש, מסוגל להבין ולזכור — כדוגמת "וְשַׁעֲשֻׁעַי לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ": אם הלימוד הוא שעשוע, שמח בו האדם, הוא לא שוכח אותו. וכתוב: "שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה" — ששמחת המצווה היא מצווה בפני עצמה, וכל העושה מצווה אחת בשמחה — יש לו שכר אלף ידות יותר מהמצווה עצמה. נמצא שהשמחה, המגיעה מתוך התבוננות בחסדי ה', ומתוך ענווה — נותנת לאדם כוח שכל, כוח זיכרון, ושמחת חיים.
וזהו סדר הפרשה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" — לאחר יציאת מצרים, כשעם ישראל היו ענווים אמיתיים, זכו אחר כך, בקבלת התורה, לשמחה על הזכות לקיים אותה. יסוד היסודות של קיום התורה כראוי הוא — "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" — שהשמחה על הטוב היא המפתח לקיום התורה בשלמות.